פרשת בשלח - על הפרנסה והשפע האלוקי 

בס"ד

פרשת בשלח היא פרשת הפרנסה והשפע האלוקי

לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים הוליכם משה דרך המדבר, רדפו אחריהם המצרים  והשיגו אתם על שפת ים סוף.

היה הים לפניהם והמצרים אחריהם, לאן ואיך יברחו? עמדו בני ישראל וצעקו אל ה'.

ומקביל זאת רבי ישמעאל ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה נקיק סלע ומצאה שם נחש מקנן. והרי היא נמצאה במצוקה גדולה וחסרת אונים: להיכנס פנימה לא יכלה מפני שהיה הנחש שם. לחזור לאחור לא יכלה מפני שהנץ עמד בחוץ לתפסה. "מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה, כדי שישמע בעל השובך ויבוא ויצילה.

כך היו בני ישראל דומים על הים: לירד לים לא היו יכולים, שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולים, שכבר פרעה הקריב (היה קרוב). מה עשו? "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (בראשית יד, ל). (הפירוש לקוח מתוך שיר השירים רבה ב, ל)

משה פונה אל ה' ושואל: מה עושים? וה' אומר לו: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה נטה את ידך על הים ובקעהו" (בראשית יד, טו-טז). אמר לו הקב"ה למשה: פשוט תלכו לעבר הים, תתקדמו ואני אעשה את השאר. 

ואז "ויט משה את ידו אל הים" ונקרע הים לשניים ובני ישראל עברו בחרבה וכשהגיעו המצרים נסגר עליהם הים.

כך היא הפרנסה, עליה נאמר: "קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף" כי כל מזונותיו של אדם נקצבים לו משמים.

כי הנה כשהיה הים לפניהם והמצרים מאחוריהם הם צוו רק ללכת קדימה והים נבקע והם ניצלו.

כזוהי הפרנסה, כשאין מוצא -  פניה לה' ואמונה שלימה שהישועה בוא תבוא.

ואלו הניסים שנעשו לבני ישראל בעניין המזון שניתן הם כל ימיהם במדבר מאת ה' בנס גלוי:

הנמן שירד מידי יום ביומו היה עיהם לקחת בדיוק כדי צרכם ולא להותיר אותו למיום המחרת. ומי שהשאיר - התקלקל מזונו.

ובימי שישי הומטר המן במידה כפולה והיה עליהם לאסוף גם כדי צרכי השבת. וכל אשר הותירו ליום השבת, נשמר ולא התקלקל.  וזהו נס כפול - המטרת המן ושימורו לשבת.

ובפרשת המן נוסו בני ישראל באמונתם אם יאמינו שמזונם אכם יגיע יום ביומו במדבר החסר כל. אם ילמדן שאכן מזונם מוקצב להם משמים ואין עליהם לעשות השתדלות מיותרת כמו לשמור מן המן ליום המחרת. זוהי אמונה צרופה בקדוש ברוך הוא הזן ומפרנס לכל.

וכך מסביר הרמב"ן: (בפרשת עקב דברים ח, ב) "וכבר פרשתיו בפרשת המן "מען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא", כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם וייכנסו במדבר הגדול, לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאוד וכל זה עשו לשמור מצוות ה', ללכת כאשר יצווה".

וכן הומטר עליהם המן מן השמים עד הגיעם אל ארץ היעוד, אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם: לאברהם, ליצחק וליעקב.

"וזה הלחם היה דגן השמים שאינו מעלמא הדין, הוא החיים וקיימם עד בואם אל ארץ נושבת". (נחמה ליבוביץ)

ומשה מתבקש ע"י הקדוש ברוך לקחת צנצנת מלאה מן המן ולשמרה לדורות "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן - למשמרת לדורותיכם"

ומסביר רש"י על פי האגדה: "בימי ירמיהו הנביא, כשהיה מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה?

והם היו אומרים: "נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, וממה נתפרנס?"

הוציא להם צנצנת המן ואמר להם : "ראו דבר ה'" - "שמעו" לא נאמר אלא "ראו", בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו..."

וסגולה מיוחדת לפרנסה טובה ובקלות - לקרוא פרשה זו, פרשת  המן.

מתוך האתר "פרשת השבוע

http://www.2all.co.il/web/Sites8/parashathashavooa/